ההורה המתבונן בעצמו

הורים רבים עומדים נבוכים אל מול הפער בין הכוונות הטובות איתן ניגשו לגידול ילדיהם לבין הקשיים הגדולים עימם הם מתמודדים במפגש היומיומי בהתנהגותם של ילדיהם.
מידי יום אנחנו, ההורים, מגיבים להתנהגותם של ילדינו באופן אינטואיטיבי מאחר שאדם אינו יכול לעצור ולחשוב ולנתח כל תגובה ותגובה שלו. רוב התגובות מתקבלות באופן לא מודע, מבלי שבחנו אותן לעומק. יחד עם זה, כל החלטה שלכם, בחירה שלכם, אמירה שלכם, היא סוג של משוב, סוג של "שידור" המעביר מסר.
דוגמא – נער בן 15, בכור במשפחתו, נוהג בביטול וחוצפה כלפי הוריו. ההורים לוקחים את המשפחה לטיול גיבוש, קמפינג בחו"ל.
כוונתם לשדר – "אצלנו הכול בסדר. השגרה ממשיכה, כולל בילויים משותפים".
הבן קולט את המסר – "אין שום בעיה שמטרידה את ההורים שלי בנוגע להתנהגות שלי. כך מתנהגים מתבגרים וההורים שלי מבינים את זה."
בזמן הטיול הנער מתעצבן על אחיו בן 10 וזורק עליו נעל. הנעל פוגעת בראשו.
תגובת האם: "אני דורשת ממך לבקש מיד סליחה מאחיך." הנער מסנן "סליחה", ומוסיף "מגיע לו, זה בכלל לא כאב לו".
ההורים, מוסיפים על הבלבול שבעצם הבחירה לנסוע לטיול בחו"ל במצב של היעדר כבוד בסיסי, בלבול נוסף. במקרה זה האם, מבלי להתכוון לכך באופן מודע, "הכשירה" את ההתנהגות של הילדי.
האם שידרה בתגובתה – אמירת "סליחה" לאחר תקיפה אלימה, היא "פיצוי" מספיק. שלא ברצונה היא משדרת לבנה – תוכל להמשיך בהתנהגויות פוגעניות ובלבד שתתנצל עליהן. בניגוד מוחלט לכוונתה הטובה, היא שידרה לבן מסר מבלבל שמאשר לו להמשיך בהתנהגותו התוקפת.
מהם הקריטריונים שיעזרו לנו לחקור לעומק אם תגובה שלנו היא "מגדלת" ובונה או לא?
השאלות המנחות הבאות יכולות לשמש אבני דרך בהבנת הקשר בין התנהגויות ותגובות שלנו ושל ילדינו:
* האם התגובה שלנו, המילולית או המעשית היא מוסרית, המותאמת לעולם הערכי שלנו?
* האם התגובה שלנו יעילה ומותאמת? האם התגובה הזו מפחיתה באופן ברור את הסיכוי שהתנהגותו תישנה?
* האם התגובה לוקחת בחשבון את "נקודת החולשה" ההתפתחותית של הילד?
* האם אנו יודעים מהי התגובה הרצויה, אך מתקשים במימושה כי אנו לכודים בסבך רגשי? (אשמה מציפה, קושי בשליטה בביטויים לא מבוקרים של כעס, או כניעה לפחד וחרדה).   מבוסס על המאמר של רונית בן דב חנוך, פסיכולוגית קלינית, מנהלת מרכז אייכה להורות מגדלת.
http://ayeka-merkaz.com/